זוהר בן-אשר - מדיניות הגירה ותורת הצדק של רולס 

פרופ' זוהר בן-אשר - מדיניות הגירה ותורת הצדק של רולס
מבוא
תורת הצדק של רולס מעצבת את הפילוסופיה הפוליטית הליברלית כבר קרוב לשלושה עשורים. אך בעיות רבות שאנו מצפים כי תיאוריה פוליטית תיתן להן מענה אינן נפתרות במסגרתה המקורית. אחת מן הבעיות האלו היא שאלת ההגירה, שאלה שהמציאות הפוליטית העולמית מעלה בכל חריפותה. באופן מפליא, רולס אינו מתייחס כלל לשאלה כיצד יתקבלו חברים חדשים אל החברה הצודקת. התורה שהוא מציע מיועדת, למעשה, לחברה סגורה. גם דיונו ביחסים בין-מדינתיים איננו מספק תשובה לשאלה זו, מאחר שהוא מתמקד בו בהסדרת יחסים וקונפליקטים בין אומות. שאלת ההגירה, לעומת זאת, עניינה באופן ההולם שבו צריכה לענות המדינה לתביעות מצד זרים שחפצים להצטרף אליה. על-כן עליה להידון במסגרת תורת הצדק המקומית. בהגדירה קבוצה, חייבת תורה זו לנסח באופן אקספליציטי את הכללים על-פיהם מתקבלים אליה חברים חדשים. הגירה היא מקרה פרטי של חובה ללא-חברים, תחתיה נופלת גם שאלת הסיוע למדינות אחרות ולאזרחיהן. במאמר זה ברצוני לאמץ את תורת הצדק של רולס כנקודת מוצא, ולהציע כיצד ניתן, במודיפיקציות מתאימות, להתאים אותה להתמודדות נאותה עם שאלת ההגירה.

שתי קונספציות רולסיאניות

כיצד תיראה מדיניות הגירה ליברלית, מדיניות של חברה שאימצה לעצמה את הקונספציה של צדק כהוגנות? ניתן לחשוב על שני אופנים להחיל את התורה הרולסיאנית על הקהילה הבינלאומית: רולסיאניות גלובלית ורולסיאניות מדינתית. שתי האפשרויות מבטאות הרחבה משמעותית של תורת הצדק הרולסיאנית, כל אחת בדרכה, וטענתי היא כי מכל אחת מהן יש לגזור מדיניות הגירה שונה מזו הקיימת היום, ורחבה בהרבה. עם זאת, רק הרולסיאניות המדינתית נראית לי כפתרון סביר, כפי שאסביר להלן.
רולסיאניות גלובלית (קוסמופוליטית)
על-פי עמדה זו, מוחל המצב ההתחלי (Original Position) על העולם כולו כחברה אחת. ההסתכלות על האנושות כעל קבוצה אחת גדולה נותנת מענה לטענה שצדק - על-פי הגדרה - קיים רק בתוך קבוצה, ופותרת, בדרכה, את הבעיה של צדק בין קבוצות. זאת לא על-ידי התמודדות עם מושג הצדק אלא על-ידי ביטול קיומן של קבוצות וניסוח מחודש לאקסטנציה של הקבוצה: האנושות כולה נחשבת כקבוצה אחת ועל-כן אסור להפלות בין חבריה. הרעיון של צדק גלובלי הוא קוסם, אך מעורר בעיות רבות. רולס מתחיל מהמצב הנתון ומנסה לשרטט תורת צדק עבור חברה שגם אם אנו רחוקים ממנה בפרמטרים מסוימים, הרי עקרונותיה מוכרים וקרובים ללבנו; הם נתמכים על-ידי חוש הצדק שלנו. זה מה שמבטיח את כוח המשיכה שלהם ואת סמכותם כעקרונות מחייבים, שאנו מוכנים לשלם את המחיר שדורשת אכיפתם. הרקע הפוליטי הקיים לדיון הנוכחי הוא מערכת של מדינות קיימות, והכוונה איננה להקים מערכת של צדק בינלאומי שתישלט בידי ממשלה עולמית, בעלת סמכות שיפוט, יכולת להפעיל סנקציות וכן הלאה. השאלה המנחה היא כיצד לעשות את המערכת הקיימת לצודקת יותר, ולא כיצד לפרק אותה ולבנות במקומה מערכת צודקת מלכתחילה. באופן מטאפורי, הסתכלותנו על המערכת היא כשל רופא, שרוצה לתקן ולשפר, ולא כשל מהנדס, שמעוניין לתכנן אותה מן ההתחלה. לכן, למרות שמדיניות ההגירה המנוסחת כאן תדרוש ללא ספק יתר משקל למנגנונים בין-לאומיים, היא אינה חותרת למסד מערכת מימשל גלובלית.
רולס עצמו מתייחס לחברה הפוליטית כאל חברה סגורה, כזו שאדם נכנס אליו בלידתו ויוצא ממנה במותו. בהתבטאותו הקיצונית ביותר הוא טוען שאנו מצטרפים אליה בלידתנו ויוצאים ממנה רק במותנו; איננו יכולים להיכנס אליה או לצאת ממנה באופן רצוני במובן שאין לנו זהות ציבורית או לא-ציבורית קודמת. אני מניחה שהתבטאות זו אינה מתיימרת להיות בעלת תוקף אמפירי, מאחר שברור כי אמפירית היא שגויה: אנשים מצטרפים לחברה ועוזבים אותה. נכון יותר יהיה לראות אותה כהנחה לצורך התיאוריה, הנחה שרק ממחישה את בעייתיותה. אם על-מנת שלתיאוריה יהיה תוקף אנו צריכים לשרטט חברה סגורה במובן כה חזק אותו מתאר רולס, קשה לראות כיצד היא ישימה במציאות. למרות שהוא מעיר כי שאלת ההגירה תידון שעה שיידונו היחסים הנאותים בין עמים, הרי כאשר הוא מפתח את תורתו כדי לסגלה לדיון ביחסים בין-לאומיים, הוא עוסק למעשה בשאלת היחסים בין קהילות פוליטיות ולא בשאלת המעבר ביניהן. הוא גם מעיר, אז, כי לא יעסוק בשאלת ההגירה, בין השאר משום שהיא עתידה להיעלם כבעיה רצינית שעה שתכונן חברה של אומות ליברליות והגונות, כאשר יובטחו חופש הדת והמצפון, החירויות הפוליטיות והיבטים יסודיים של מדיניות חברתית סבירה.
ב-The Law of Peoples מנסה רולס לבסס תשתית נורמטיווית לחוק הבינלאומי, ולהסדיר יחסים בין אומות ליברליות-דמוקרטיות סדורות-היטב לבין אומות אחרות, שחלקן אינן ליברליות וחלקן פורעות חוק. כאמור, אין בדיונו של רולס בעניין זה תרומה לשאלה המעסיקה אותנו, למרות שהוא חורג כאן מגבולות הקהילה האחת ומדבר על יחסיה עם קהילות אחרות. עם זאת, הוא מוסיף ומשתמש גם כאן במנגנון של המצב ההתחלי, בהבחינו בין שני חלקים של צדק כהוגנות. לאחר שגובשה תורת הצדק שתחול על המוסדות המקומיים, משטרן והמבנה הבסיסי של חברות דמוקרטיות, משתמשים שוב ברעיון המצב ההתחלי ברמה גבוהה יותר עבור החלק השני. כמו קודם המשתתפים הם נציגים, אך כעת הם נציגי אומות שמוסדותיהן הבסיסיים ממלאים את עקרונות הצדק שנבחרו ברמה הראשונה. על-פי רולס, השקפה של אמנה חברתית מתחילה תמיד בסטטוס המלא של אנשים בוגרים בחברה הנדונה וממשיכה משם, קדימה לדורות הבאים והחוצה לחברות אחרות. אך כאשר הוא מתחיל לנסח את שלב היחסים הבין-חברתיים, אין לו תשובה נחרצת מדוע מתחילה תורתו מחברות סדורות היטב ולא מהעולם כולו, והוא מודה כי אין לכך תשובה ברורה מתוך התיאוריה עצמה. סיבה אחת היא להמשיך במה שכבר התחיל. סיבה שנייה היא שהעולם מאורגן בפועל כגופים המאוגדים בממשלות. רעיון נוסף שהוא מאמץ לקוח מקאנט, שסבר כי ממשלה עולמית תהיה רודנית או שבירה. אך בכל מקרה לא מדובר רק באומות: יתכן כי גם ארגונים יהיו כפופים לשיפוט חוק האומות הדמוקרטי, שלחלקם תהיה סמכות לדון ארגונים מקומיים המפירים זכויות אדם, ובמקרים חמורים להענישם על-ידי הטלת סנקציות כלכליות או אפילו התערבות צבאית.
רולסיאניות מדינתית
בהעדר קהילה פוליטית בינלאומית, אנו נשארים עם המדינה כחברה בה מיושמים העקרונות הרולסיאניים. קינג טוען כי מעמדה זו נובעת מדיניות של אי-הגירה, וגם רולס עצמו מניח, כאמור, שחברה זו היא נתונה במובן זה שהיא סגורה בפני כניסה מבחוץ. אך אין זה בהכרח כך: אם נוסיף לדרישות המצב ההתחלי אי-ידיעה של המשתתפים מה יהיה מעמדם מבחינה זו - האם יהיו חברי החברה או זרים המבקשים להתקבל - לא יהיה זה בלתי-סביר להניח כי הם יחתרו לכך שעקרונות הצדק שייבחרו יבטאו הוגנות גם כלפי זרים המעוניינים להצטרף לחברה; שהרי יתכן ועם הסרת צעיף הבורות הם יגלו את עצמם בנעליהם של זרים אלו.
אפשרות זו, של רולסיאניות מדינתית, מבטאת מודיפיקציה מתונה יותר של תורת הצדק של רולס, ואולי גם אינטואיטיווית יותר. זאת משום שכאשר חושבים על כללים של כל חברה או ארגון, מתבקש שהם יפרטו את האופן בו מתקבלים או מוצאים מן החברה. במובן מסוים כללים אלו הם בסיסיים ביותר, כללים מכוננים. הם מכוננים את החברה בכך שהם מתחמים את גבולותיה וקובעים באיזה תחום פועלים כל שאר הכללים שלה ועל מי הם חלים. מובן כי כללים אלו מנוסחים לא בשלב הראשוני של תורת הצדק, בה נבחרים עקרונות הצדק הכלליים ביותר, אלא בהמשך שלב זה, כאשר פורטים עקרונות אלו לפרוטות של כללי ההסדר ההוגן בין האזרחים ושל דרכי פעולתם של מוסדות צודקים (בלשונו של רולס זהו שלב חקיקת החוקה).
מבחינת הפרוצדורה בה נוקט רולס, ההתאמה למערכת רב-קהילתית נוצרת על-ידי הוספת שלב שני, לאחר בחירת תורת הצדק המקומית. בשלב זה נכנסים שוב למצב ההתחלי, הפעם כנציגי מדינות. תחבולה זו ננקטת על-מנת לעצב ולנסח חוק אומות - משפחה של מושגים פוליטיים עם עקרונות של זכות, צדק וטוב משותף, אשר מפרטים את תוכנה של קונספציית הצדק הליברלית ומרחיבים אותה כדי שתחול על החוק הבינלאומי. ואולם מדיניות הגירה איננה עניין לחוק הבינלאומי אלא לחוק המקומי דווקא. הן במישור המשפטי הפוזיטיווי: חוקי הגירה הם חוקים מקומיים, בגלל ההסכמה הרווחת כי ההחלטה את מי לקבל ואת מי לא היא חלק מריבונות המדינה; והן במישור הנורמטיווי: מפני שמדיניות זו משקפת את הדרך בה רואה הקהילה את עצמה. רולס מציע לדון בחוקי ההגירה - המשקפים את כללי הקבלה של החברה - במסגרת תורת צדק בין-מדינתית, שתיגזר מעקרונות הצדק שייבחרו במצב ההתחלי שמשתתפיו הם נציגי מדינות. משמעות הדבר היא קבלה שהאזרחות היא קניין המדינה, ושלמדינה הזכות לקבוע למי להעניק אותה ולמי לא.
לטענתי, כללי הקבלה הם עניינה של מערכת הצדק המקומית מפני שהם דנים בשאלה מי יכול להתקבל לקהילה, שאם יש מי שרשאי להכריע בה הרי הם החברים הקיימים של הקהילה. על-כן, עדיף לקבוע כי עקרונות הצדק שינחו אותם ייבחרו בשלב בו מנוסחת תורת צדק לחברה אחת. גם אם רולס מתבונן בה כעל חברה מבודדת, הרי בפועל אין היא כזו, וההחלטה לדחות את ההתייחסות לחברות הסובבות אותה לשלב ב' היא מלאכותית במידה רבה, ולכן גם אינה ישימה. אנו מצויים, אם כן, בשלב א' של התיאוריה, בו נבחרת תורת צדק לחברה מקומית. בהגדרת שלב זה (קרי, במצב ההתחלי) יש מקום להשלמה שתבטיח כי הוא יענה באופן מספק יותר הן לתנאים הקיימים השוררים בעולם - החברה אינה מבודדת אלא היא אחת מבין רבות, ואנשים רוצים לעבור מאחת לשנייה - והן ליעד התיאורטי שלנו, שהוא ניסוח מדיניות הגירה ליברלית בהתאם לתורת הצדק.
כדי שזה יתאפשר, יש להוסיף דרישה למצב ההתחלי, כך שתנאי הבורות שלו יכללו את אי-ידיעתם של משתתפיה האם הם חברי החברה או זרים המבקשים להתקבל אליה. אך לפני שאדון בשאלה זו, אפנה לשאלה משנית שעשויה לעלות כאשר נוקטים בתחבולה זו של המצב ההתחלי לגבי אזרחות.
קביעת כללים על-ידי לא חברים
המצב שנוצר כתוצאה מהטלת צעיף הבורות על משתנה האזרחות עשוי להיראות משונה ממבט ראשון; אנו אומרים, למעשה, כי מי שקובע את כלליה של החברה אינו יודע אם הוא חבר בה או לא. או אם נקצין את הניסוח, שבין אלו שקובעים על-פי אלו עקרונות צדק תתנהל החברה ישנם אנשים שאינם חברים בה. מצב כזה עומד, לכאורה, בניגוד לכלל היסודי על-פיו רק מי שנופל לתחום סמכות השיפוט של הקהילה רשאי להשתתף בהכרעותיה. מצב בו אדם שותף לחקיקת חוקים שהוא עצמו לא יסור למרותם איננו מוסרי, וודאי אינו אפשרי על-פי המערכת המשפטית הנורמטיווית שלנו. אך זהו משגה להתבונן באופן כזה בדרישה להוסיף את האזרחות לתנאי הבורות, קרי, לרשימת הדברים שאינם ידועים במצב ההתחלי. במצב ההתחלי לא מפורטים ומנוסחים כללי הפעולה של החברה אלא נבחרים העקרונות הכללים ביותר שידריכו את ניסוחם של כללים אלו, דרישות-בסיס שהמוסדות החברתיים נדרשים לבטא. לשון אחר, תוצר המצב ההתחלי הוא מגבלה על פעולתה של החברה הצודקת. הוא מטיל מגבלות על כללי הפעולה של החברה ותוחם את התחום בו היא רשאית לפעול באופן לגיטימי כחברה צודקת.
כאשר אנו מוסיפים את האזרחות לתנאי הבורות אין אנו אומרים כי מי שאיננו חבר יהיה שותף לחקיקת חוקי החברה. אלא, כי עקרונות הצדק הכלליים צריכים לחול גם על האופן בו ייקבעו כללי ההצטרפות לחברה, שהם מן הכללים הראשוניים שכל חברה צריכה להחליט עליהם. תנאי זה יבטיח שלא תהיה הטיה בלתי-הוגנת לטובת מי שכבר חבר. לאחר שנתחם תחומה של החברה, ונקבעה דרך הוגנת להכריע כיצד מקבלים אליה חברים חדשים, יהיו רק חבריה זכאים להכריע הכרעות הנוגעות אליה, באשר הכרעות אלו קובעות את חייהם. כשם שאדם רשאי לקבוע את העדפותיו הוא, והעדפות חיצוניות - העדפות לגבי העדפותיהם של אחרים - אינן לגיטימיות, כך לא רשאים לא-חברים לקבוע את מדיניותה של החברה. אך הם זכאים, לעומת זאת, לשיקול הוגן בבקשתם להצטרף אליה.
כשמדובר בכללי הקבלה עצמם, אין דינה של תורת צדק פוליטית כדין כלליו של מועדון גולף. זה האחרון חופשי כמעט לחלוטין בקביעת כללי ההצטרפות אליו (אם כי גם במקרה זה נדרוש כי כללים אלו יהיו ענייניים, ולא ידרשו תכונות שאינן רלוונטיות לפעילות המתנהלת בו). עקרונות הצדק של קהילה פוליטית הם עניין אחר. ההסדר המדיני הוא בעל חשיבות רבה עבור חייו של כל פרט ופרט החבר בו, בשל הטווח הרחב של פעילויות שהוא מקיף ומארגן. כאשר מדובר בהסדר החברתי הראוי, ההחלטה את מי לקבל אליו ואת מי לא איננה יכולה להיות שרירותית. היא חייבת להיות מנומקת ומוצדקת מבחינה מוסרית. עקרונות הצדק מתווים לנו את המתווה הכללי על-פיו מתנהלים אחר-כך חייה המעשיים של החברה. החולקים על כך כי גם מדיניות הקבלה של החברה צריכה להיות כפופה לעקרונות אלו אומרים, למעשה, שלמי שכבר חבר מגיע יותר. זה איננו היגד בר-הצדקה מוסרית. הסיבה היחידה לקבלתו נוגעת לכך שזה משתלם יותר למי שכבר בפנים, כלומר, לבעלי הכוח. אבל 'כל דאלים גבר' הוא אנטי-תזה למוסר ולהסכם החברתי הצודק. הסכם זה בא להחליף את חוקי הג'ונגל, לא להלבישם במחלצות.
הכנסת האזרחות תחת צעיף הבורות
תנאי הבורות של המצב ההתחלי הם למעשה רשימת מצאי של אותם דברים שאנו טוענים כי הם אינם רלוונטיים מבחינה מוסרית, ולכן אין להתחשב בהם בעת כינונו של ההסכם החברתי הצודק, אשר בא להסדיר את חייהם המשותפים של בני-אדם באופן הוגן. רולס מבקש מאתנו לדמות כי 'צעיף בורות' מסתיר מעיני משתתפי המצב ההתחלי את כל אותן עובדות שאינן מהוות בסיס מותר להבחנה: מוצאו, מינו, גילו ומעמדו של אדם,. חלוקת הטובין הבסיסיים של ההסדר החברתי הצודק אינה מתחשבת בפרמטרים אלו משום שחלוקה הוגנת היא חלוקה על-פי קריטריון רלוונטי. כאשר אנו אומרים כי אזרחות איננה רלוונטית מבחינה מוסרית אין אנו אלא מבטאים את הדרישה שבקשתם של זרים להצטרף לחברה הצודקת תישקל באופן הוגן, חף מהטיה לטובת צד זה אחר. הפרוצדורה שנועדה להבטיח זאת בתורת הצדק של רולס היא המצב ההתחלי:
"בדוקטרינה אמנתית נקבעות העובדות המוסריות על-ידי העקרונות שהיו נבחרים במצב ההתחלי. עקרונות אלו מפרטים אלו שיקולים הם רלוונטיים מנקודת מבטו של צדק חברתי".
טענתי היא כי על-מנת להבטיח כי בחברה העתידית תתקבל מדיניות קבלה צודקת, יש להטיל את צעיף הבורות גם על משתנה החברות, כלומר, לסלק אותו מידיעתם של משתתפי המצב ההתחלי; זאת כדי שהמדיניות שתיקבע תבטא הוגנות כלפי כל הצדדים. החלת הפרוצדורה של המצב ההתחלי על שאלת האזרחות היא מנגנון ראשון במעלה לעשות צדק עם שאלת ההגירה. ככלות הכל, רולס אומר לנו כי בכל רגע נתון נוכל לבדוק פרקטיקה או מוסד על-ידי שנדמה עצמנו נכנסים שוב למצב ההתחלי, ובודקים האם יוכל להיחשב הוגן בתנאים בהם איננו יודעים מהו מקומנו בחברה, כלומר האם הוא הוגן במנותק מן השאלה האם הוא לטובתנו או לא. מה מתבקש יותר, אם כן, מאשר להכניס את שאלת ההגירה למנגנון הבדיקה הזה שמספקת לנו תורת הצדק הרולסיאנית? באופן זה, ייבחרו עקרונות הצדק כאשר אנשים אינם יודעים האם הם אזרחי המדינה (ואז, נאמר, מבקשים לשמור עבור עצמם את טוביה), או זרים המבקשים להתקבל אליה ולחלוק בטובין אלו. הצבת הבעיה תחת מגבלות אלו תאפשר לנו לבחון איזה דחף יגבר במצב כזה, בו אדם אינו יודע את זהותו ועליו לקבוע עקרונות צדק שינהגו בהגינות מכל נקודת מבט.
באופן קונסיסטנטי עם רעיון המצב ההתחלי, יודעים המשתתפים ידיעה כללית אודות טבע החברה, אך לא ידיעה ספציפית אודות מעמדם, שעשויה להטות את שיפוטם. באופן זה מובטח, כזכור, שמשתנים שרירותיים מבחינה מוסרית, כמו גיל, מין, מוצא ודת, יסולקו מהתהליך. מכיוון שהמשתתפים אינם נוטלים סיכונים על-פי הגדרה, הם יעדיפו עקרונות שיצרו מצב בו גם אם בעולם האמיתי (לאחר הסרת צעיף הבורות) יתברר שהם שייכים לקבוצה המקופחת ביותר, ייעשה עימם צדק וינהגו בהם הגינות. בכל רגע נתון בעולם האמיתי אנו יכולים להעלות בעיני רוחנו את תנאי המצב ההתחלי כדי לחשוב האם מדיניות מסוימת היא הוגנת, האם פעולתו של מוסד זה או אחר עומדת במבחן הצדק. נשאל את עצמנו האם היינו תומכים בהחלטה מסוימת לו לא היינו תחת צעיף הבערות, בורים לגבי מעמדנו החברתי.
כאשר מתארים מדיניות הגירה שתיגזר מעקרונות הצדק, יש להוסיף לתנאי הבורות של המצב ההתחלי את משתנה החברות. זאת כדי להבטיח שמדיניות הגירה תהיה הוגנת ולא תישא פנים. ככל מדיניות הוגנת, עליה להישפט ככזו מכל נקודות המבט האפשריות; מנקודת המבט של מי שהיא מקפחת בדיוק כמו מנקודת המבט של הנשכרים ממנה. זוהי משמעותה של נייטרליות וזוהי בדיוק האפשרות שמספק לנו המצב ההתחלי, באמצעות צעיף הבורות שהוא מטיל על כל אותם משתנים שרירותיים, שאינם רלוונטיים מבחינה מוסרית, שהחלטה על-פיהם עשויה להביא לאפליה. האזרחות - כמו מוצא, מין, גיל, דת ומעמד - היא משתנה שרירותי ולא משתנה מוסרי רלוונטי, מכיוון שהיא, בדיוק כמוהם, מקרית. אסור שמקריות כזו תקבע את הערך המוסרי של האדם. ערך זה הוא שווה, והתייחסות אל אנשים כאל שווים מוסרית משמעה להתייחס לכל המשתנים האלו כאל בלתי-רלוונטיים מבחינה מוסרית. 'ניקוי' התיאוריה הפוליטית ממשתנים שרירותיים הוא הוא שנדרש מתיאוריה אשר רואה עצמה נסמכת על תיאוריה מוסרית, כמו הליברליזם.
על-כן ידעו המשתתפים, ידיעה כללית, שהעולם מחולק למדינות, וכי הם אזרחיה של מדינה כלשהי, עבורה הם בוחרים את עקרונות הצדק. אך הם לא ידעו איזו אזרחות ספציפית יש להם; האם הם אזרחי מדינה ליברלית ועשירה, או מדינה מן העולם השלישי. ותחת צעיף בורות זה עליהם לקבוע כללי קבלה לחברתם. כעת יש לבחון האם רצונם הדוחק להתקבל כמהגרים פוטנציאליים (בעולם האמיתי), יגבר על רצונם לחלוק בהטבות עם חברי קבוצתם בלבד, והיה ויתברר כי הם נמנים עליה. יש כאן החלטה בתנאי אי-ודאות. העיקרון שמשמש לקבלת ההחלטות במצב כזה הוא עיקרון הMaximin-. עיקרון זה מורה לנו לדרג אלטרנטיוות על-פי תוצאותיהן האפשריות הגרועות ביותר, ולאמץ את האלטרנטיווה שתוצאתה הגרועה ביותר עולה על התוצאות הגרועות של האחרות. שני עקרונות הצדק שנבחרים במצב ההתחלי, טוען רולס, נבחרים על-ידי שימוש בטכניקה זו, ולאחר מכן גוזרים מהם את החוקה הצודקת.
נבחן, אם כן, את השיקולים המעשיים שינחו את משתתפי המצב ההתחלי לו היו צריכים לקבוע האם, ובאלו תנאים, תסכים החברה לקבל חברים חדשים, כאשר הם אינם יודעים את זהותם האזרחית. איזו הנחיה היה נותן להם עיקרון ה-Maximin?
באופציה הראשונה יהיה המשתתף אזרח שמקבל זרים לקהילתו. התוצאה הגרועה ביותר האפשרית עבורו היא ירידה ברמת החיים שלו כתוצאה מקבל זרים. יהיה עליו להתחלק עם אחרים בפירות מערכת הרווחה שהוא יצר בזיעת אפו, ויהיו לו יותר מתחרים בשוק העבודה. הוא לא יוכל להתחלק רק עם חברי קהילתו ולכולם יהיה פחות. בנוסף, יכול שיווצר איום על התרבות של הקהילה, באשר האנשים יביאו איתם מנהגים לא מוכרים ותרבות אחרת.
באופציה השנייה הוא יהיה זר שמבקש להתקבל לקהילה. התוצאה הגרועה ביותר האפשרית לאופציה זו היא אי-קבלה שתביא להמשך רמת ואיכות חיים המוכות, ואיבוד הסיכויים שלו ושל ילדיו לחיים אנושיים הוגנים בחברה ליברלית ופתוח. ייגזר עליו להמשיך לחיות במדינה שאינה חופשית. תימנע מנו האפשרות להתקדם בחיים, וילדיו לא יזכו לחינוך הולם שיחלץ אותם ממצב הנחשלות בו הם שרויים.
למרות שלא ניתן לכמת את האפשרויות באופן מדויק, נראה לי שללא כל ספק, התוצאות (האפשריות) הגרועות ביותר של האופציה הראשונה עולות על התוצאות (האפשריות) הגרועות ביותר של האופציה השנייה. מה עוד שרולס קובע כי הפועל הבוחר איננו מתעניין כמעט, אם בכלל, במה שהוא יכול להרוויח מעל המינימום המובטח לו בכלל המקסימין. ומכיוון שהוא אינו נוטל סיכונים (על-פי הגדרה), לא שווהלו להסתכן כדי להשיג יותר מזה; במיוחד אם בכך הוא עלול לאבד הרבה ממה שחשוב לו. לעומת זאת, האופציה הנדחית מביאה עמה תוצאות שקשה לקבל. תחת צעיף הבורות, אם כן, תיבחר מדיניות הגירה פתוחה בהרבה מהקיימת. המשתתפים יעדיפו את זכותו של הזר להתקבל לחברה ולשפר את מצבו, מאשר את זכותו של האזרח לשמור על מסגרת מצומצמת של נהנים מפירות החלוקה.
ייאמר כי ניתן להגן על הזכות להגירה על-פי שני עקרונות הצדק. ראשית, מתוך חופש התנועה כחירות אנושית בסיסית. לעיקרון הראשון - הזכות השווה לחירות - יש קדימות על העיקרון השני, שמדבר על אי-שוויון שפועל לטובת המקופחים ביותר. אך למעשה, על-פי שני העקרונות עלינו להעדיף את זכותו של הזר להצטרף על-פני זכותנו לא לקבל חברים חדשים גם כי חירותו דורשת זאת, אך גם כי השוויון דורש זאת, בהינתן אי-השוויון הגדול שקיים בין המדינות. התוצאה של התמעטות הרווחה המקומית, גם אם תתרחש, איננה תוצאה לא-שוויונית. היא רק מצמצמת את סך-כל המשאבים שעומדים לחלוקה, ומקטינה את העוגה כך שכל-אחד מקבל פחות. לעומת זאת, איסור על הגירה משאיר בעינו אי-שוויון גדול, ומונע מהסובל ממנו את האפשרות לשפר את מצבו ולהשוותו.

סיכום
על מדיניות הגירה, כמו כל פרקטיקה או מוסד בחברה הצודקת, להיגזר מעקרונות הצדק. קרי, לבטא הגינות. השאלה מי חבר ומי לא חייבת להיות מוכרעת באופן צודק, ולא שרירותי.
העקרונות שמתווים מדיניות הגירה צודקת הם חופש התנועה כזכות אוניוורסלית והיעדר אפליה ביישומה מצד המדינה המקבלת. כל התנגשות בין תביעות המהגרים לבין זכויות האזרחים תוכרע כפי שמוכרעת כל התנגשות בין זכויות. אך מעצם הנחת היסוד של התיאוריה - שהיא ליברלית-זכותנית ולא תועלתנית - נובע כי הבסיס האפשרי היחיד לדחיית בקשה להגירה היא פגיעה בזכויות האזרחים של המדינה המקבלת, ולא טוב קולקטיווי כלשהו.
רולס העמיד לרשותנו כלי רב ערך ועוצמה באמצעותו נוכל לבחון האם עומדים מוסדות החברה שלנו במבחן הצדק. זהו המצב ההתחלי, שמבטיח את בחירתם של שני עקרונות הצדק, ולאחר מכן חוקה צודקת ומוסדות שאינם נושאי פנים. כאשר אנו באים לתאר מדיניות הגירה שתיגזר מעקרונות הצדק, נידרש להוסיף לתנאי הבורות של המצב ההתחלי את משתנה החברות. זאת כדי להבטיח את הגינותה של מדיניות ההגירה. ככל מדיניות הוגנת, עליה להישפט ככזו מכל נקודות המבט האפשריות. זוהי משמעותה של נייטרליות וזוהי בדיוק האפשרות שמספק לנו המצב ההתחלי, באמצעות צעיף הבורות שהוא מטיל על כל אותם משתנים שרירותיים, שאינם רלוונטיים מבחינה מוסרית, ושהחלטה על-פי הם עשויה להביא לאפליה. האזרחות - כמו מוצא, מין, גיל, דת ומעמד - היא משתנה שרירותי ולא משתנה מוסרי רלוונטי. זאת מכיוון שבדיוק כמותם, היא קונטינגנטית.
המשמעות הפילוסופית הרחבה של העמדה שבוססה במאמר זה היא של העברת חזקה - מחזקת הריבונות של המדינה לחזקה של זכות היחיד להגירה. כיום ההנחה היא כי למדינה חזקת ריבונות המתירה לה להחליט את מי לקבל ולמי לסרב, כשעל המבקשים להתקבל להביא נימוקים מדוע צריך או כדאי לקבלם. חזקת ההגירה קובעת כי זכויותיו של כל יחיד באשר הוא עושות אותו לבעל תביעה כלפי המדינה, וכי עליה להביא נימוקים טובים כדי למנוע ממנו לממש את זכותו להגר לתחומה. מעבר זה הוא קונסיסטנטי עם המסגרת התיאורטית של הדיון - ליברליזם אינדיווידואליסטי מבוסס זכויות - בה זכות היחיד גוברת על מטרות קולקטיוויות. זכות הריבונות של המדינה היא זכות נגזרת מזכותם של יחידים, ורק פגיעה בזכויותיהם של יחידים יכולה להוות בסיס להגבלת זכויותיהם של יחידים אחרים. כבכל מקרה של התנגשות בין זכויות, נידרש לשקול את הזכויות שמתנגשות ואת משקלן היחסי, על-מנת להכריע מי מהן גוברת. מבחינה זו אין זה משנה אם מדובר בזכויותיהם של חברים או של זרים.
מדיניות הגירה בתורת הצדק הליברלי אין משמעה גבולות פתוחים לחלוטין. מותר להגביל את זכות ההגירה של זכות כשם שמותר להגביל כל זכות. ואולם ככל הגבלת זכות, עליה להיות מנומקת - באשר היא חריגה מחזקה - ומוצדקת: עליה לעלות בקנה אחד עם עקרונות הצדק הכללים שמדריכים את החברה הנדונה, ולבטא הוגנות. מבחינה זאת, יש במדיניות המוצעת שינוי משמעותי מהמצב הקיים כיום, שמעניק למדינה זכות בלתי-מרוסנת כמעט למנוע כניסה מכל מי שהיא אינה חפצה לקבל, מבלי לספק לכך נימוקים. חזקת הזכות להגר מטילה על המדינה את החובה לנמק סירוב, ולספק לסירובה נימוקים קבילים: כאלו המבוססים על עקרונות הצדק וההגינות.

הערות
1. Rawls, John. The Law of Peoples, Harvard University Press, 1999.
2. Dworkin, Ronald. Law?s Empire, Fontana Press, 1986.
3. Rawls, John. Political Liberalism, 1993, p. 136.
4. Ibid, footnote.
5. Rawls, John. The Law of Peoples, p. 9.
6. Rawls, John. Political Liberalism, p. 245.
7. Rawls, John. ?The law of peoples?. In On human rights, edited by Stephen 8. Shute and Susan Hurley. N.Y.: The Oxford Amnesty Lectures, Basic Books, p.50.
9. Ibid, p. 36.
10. Ibid, p. 55.
11. King, Timothy. ?Immigration from Developing Countries: some Philosophical Issues?, Ethics 93(1983):535-536.
12. החלטות קבלה הן עניין לריבונות המדינה רק באופן מועבר, כמו מעמדה הכללי של הריבונות, אשר מקבלת את תוקפה מזכויותיהם של היחידים המאוגדים.
13. Dworkin, Ronald. ?Reverse Discrimination?, in Taking Rights Seriously, Harvard University Press, 1977, p. 235.
14. Rawls, John. A Theory of Justice, Cambridge: Harvard University Press, 1971, p. 45.
15. Ibid, p. 154.
16. Nussbaum, Martha C. For Love of Country - Debating the Limits of Patriotism, Martha C. Nussbaum with respondents, edited by Joshua Cohen, Boston: Bacon Press, 1996, p. 133.
17. Rawls, John. A Theory of Justice, p. 153.
18. Ibid, p. 154